מה תפקידם של בית הספר, המורים והתלמידים בזמן משבר?

ואיך מעודדים סקרנות ורצון ללמידה עצמאית אצל תלמידים, בעידן שבו המידע נגיש לכולם?
 

שוב אנחנו מוצאים את עצמנו בבית, מול המחשב, עובדים מרחוק, ולידנו הילדים גם מול המחשב, לומדים איך ללמוד מרחוק. יש דה ז'ה וו לשנת 2020, אלא שאנחנו כבר ב2023, אחרי הקורונה, בתחילתה או בשיאה של מהפכת המידע והבינה מלאכותית, ושוב, אנחנו לא יודעים מה לעשות כשבית הספר סגור.

​

מגפה, מבצעים, מלחמה... ומי יודע מה המשבר הבא. אי הוודאות קופצת לבקר אותנו שוב ושוב... ונראה שעדיין לא באמת למדנו משהו מכל המשברים האלו. מצד אחד הטכנולוגיה מתקדמת והיא נמצאת בכל מקום, ומצד שני, בתי הספר עדיין נשארים כתקנם, כיתה, לוח, מורים שמחזיקים בידע ומעבירים אותו לתלמידים שיושבים מולם בטור.

​

נכון, אז עברנו ללמוד בזום, אבל הטכנולוגיה, עדיין משרתת אותנו רק ככלי, פרקטיקת ההוראה של "כיתה ולוח" מהמאה ה-20 עדיין מתקיימת, רק שהיא עברה למחשב. גם בלמידה מרחוק, עדיין המורים הם אלו שמחזיקים בידע ומעבירים אותו לתלמידים, למרות שכולנו כבר יודעים שהמידע נגיש לכולם ונמצא בכל מקום.

​

ואם ככה, אם הידע נמצא בכל מקום, אז מה בכלל התפקיד של המורה?

ומה התפקיד של בית הספר בעידן הנוכחי?

האם אנחנו מחכים למשבר הגדול הבא שבאמת יטלטל וישנה משהו במערכת החינוך?

מי "המבוגר האחראי" שצריך להחליט איך שיטת הלימוד החדשה תראה? האם מנהלי בית הספר, המורים, ההורים שנמצאים עם הילדים באותו סביבת למידה בבית, או שאולי התלמידים עצמם, יכולים פשוט לקחת לידיים את הבחירה מה הם רוצים ללמוד ואיך?

הרי בכל מקרה הם כבר עושים את זה לבד, דור ה-Z כבר הבין מזמן שאם הם רוצים ללמוד משהו, הם פשוט מחפשים אותו בגוגל, או בטיקטוק. כן, אפילו חלק מהמורים הבינו את זה והתחילו ללמד שם.

​

ובכלל, ילדים לומדים באופן עצמאי כל הזמן באופן טבעי מהרגע שהם נולדים. אבל במסגרת בית הספר, כשהאחריות ללמידה נשענת על המורים והלומדים נשארים פאסיביים, זה מונע מהם ליישם את כישורי הלמידה העצמאית שקיימים בהם, כך שלא נשאר להם בכלל עניין או מוטיבציה ללמידה.

​

אמנם ניסינו לשנות את אופן הלמידה בתקופת הקורונה ללמידה מקוונת מרחוק וגילינו שחוויית הלמידה הייתה בחלקה טראומתית ולא נעימה אצל חלק מהתלמידים. אבל אם נחשוב על זה, גם חווית הלימודים בבית הספר לא מתאימה לכל ילד וילדה. שתי האלטרנטיבות לא מדויקות, וברור לכולם שנדרשת חשיבה לגבי צורת לימוד חדשה.

​

אבל איך בכל זאת נוכל להפוך את מצבי המשבר ואת הלימודים מרחוק לחוויה מעצימה?

​

איך נוכל להביא את היצירתיות, הסקרנות והמוטיבציה ללמידה עצמאית גם ביום-יום, מבלי לחכות לעוד משבר שיגיע?

גם אני שאלתי את עצמי את השאלות האלו, כשלקחתי חלק כמפתחת למידה במיזם EdTech  שנקרא "Makes" - פלטפורמה ללמידה עצמאית לבני ובנות נוער, עם מגוון עולמות תוכן בנושאים שונים. המיזם נולד בתקופת הקורונה, במטרה לאפשר לדור ה-Z ללמוד באופן עצמאי תכנים ומיומנויות שרלוונטיות למאה ה-21.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

כחלק מהעבודה שלי, חקרתי על הדור הזה, מה מעניין אותם, מה גורם להם להישאר בפלטפורמה מסוימת ולהמשיך ללמוד, איך מנגישים להם תוכן בשפה שלהם ואיך אני גורמת להם לרצות להמשיך לעמוד הבא ולסיים את כל רצף הלמידה, מבלי שאף מורה מחייב אותם לעשות את זה כחלק משיעורי הבית?

​

מסתבר, שלפתח למידה מקוונת לנוער זה חתיכת אתגר, שמתחרה מול קשב מוגבל שיש להם ובעיקר מול אפליקציות ורשתות חברתיות. היכולת ליצור אינגייג'מנט עם נוער הנמצא מאחורי מסך הוא קשה מאוד, ובפועל דרך התקשורת הזו מסננת את הלומדים שבאמת רוצה ללמוד ומחויבים ללמידה עצמאית.

​

המסקנה העיקרית שהבנתי, היא שאין דרך אחת לחינוך ולמידה שמתאימה לכל תלמיד ותלמידה. בטח בעידן של היום. דבר נוסף שגיליתי הוא שלמורה יש תפקיד חשוב, אבל שונה ממה שחשבנו עד היום.

​

* המורים כבר לא מחזיקים בכל הידע, הידע נמצא אצל כולם,  אבל הם כן נדרשים בהחזקה של הכיתה, בלתת מענה אישי, בהתייחסות שלו לכל ילד וילדה ובמילה אחת – מנטורינג.

* ללמידה עצמאית יש סיכויים גבוהים יותר להצליח כשהיא מלוות ע"י מורים, המשמשים כמנטורים ומלווים את התלמידים בתהליך האישי והקבוצתי שלהם.

* התפקיד של המורה הוא לתווך את הידע ולעזור לתלמידים שצריכים תמיכה באוריינות הדיגיטלית וכן תמיכה רגשית. המורים נמצאים שם כדי לראות אותם, להחזיק את המרחב הלימודי, להאמין בהם ולתמוך בכל אחד ואחת.

* רק כאשר התלמידים יהיו מלווים ולא מובלים והאחריות ללמידה תעבור אליהם באמת והם יצליחו להיחשף ליכולת שלהם לחשיבה עצמאית ויצירתית, ליכולת לשאול שאלות ולערער על הקיים.

​

אמנם השיטה הזאת גורמת למורים לקחת כביכול צעד אחורה ולא להיות במרכז הכיתה ולנהל אותה, אבל זה לא אומר שהיא בהכרח מחלישה את ההשפעה שלהם על התלמידים, להפך. כעת, המורים פנויים לראות את התלמידים מקרוב ולהעניק להם יחס אישי בהתאם לצרכים שעולים לכל אחד ואחת מהם. דבר שמשפיע על הישגי הלמידה לא פחות ויכול לענות על האתגר העיקרי בהתאמת אופן הלמידה לפי הצורך של התלמידים ולא באופן גורף לכולם.

​

ובאשר לבית הספר? אולי, התפקיד שלו בכלל לשים את הספרים והידע בצד ולשים את הדגש כמקום מפגש חברתי, למידת מיומנויות חברתיות ובין אישיות. אולי אם בני ובנות הנוער יוכלו לאמץ את המודל ללמידה ההיברידית לא רק בזמן משבר, כך שבחלק מהשבוע הם יוכלו לבחור ללמוד באופן מקוון מהבית וכך ילמדו לנהל את הזמן שלהם באופן עצמאי, ובשאר השבוע יגיעו לבית הספר, ייווצר לבית הספר ערך חברתי, כך שהתלמידים ירצו להגיע אליו מתוך בחירה. אולי ככה, הסקרנות והמוטיבציה שלהם ללמידה תגבר לטווח ארוך.